מרתה גרהם (1991-1894)
רקדנית וכוריאוגרפית, מחלוצות המחול המודרני. ילידת פיטסבורג, פנסילבניה. ב-1908 עברה עם משפחתה לסנטה ברברה, קליפורניה, שם סיימה בית ספר תיכון ולמדה בבית ספר לדרמה. החלה ללמוד מחול בהיותה בת 22, ב-1916, בבית הספר דנישוֹן בלוס אנג'לס בניהול רות סנט-דניס וטד שון, ומאוחר יותר החלה ללמד בבית הספר ולרקוד בלהקת בית הספר. ב-1923 עזבה גרהם את דנישון ועברה לניו-יורק, שם רקדה במחזות בידוריים ב-Greenwich Village Follies. ב-1925 פרשה ממופעים אלה והחלה לעבוד כמורה למחול בבתי ספר למשחק. בשנת 1926 העלתה את המופע העצמאי הראשון שלה בניו-יורק, ובו רקדה עם שלושה מתלמידיה מבית הספר איסטמן.
בתקופה זו החלה לפתח את הטכניקה שלה וללמד אותה. הטכניקה של גרהם הייתה מבוססת על שימוש ברצפה ועמידה מקבילה, שלא היו בבלט קלאסי. התנועה מבוססת על שאיפה ונשיפה, קונטרקשן וריליס, והיא מתבצעת בטונוס שרירי גבוה. טכניקת גרהם נבנתה מתוך הריקודים שחיברה, כאשר אלמנטים כוריאוגרפים חדשים נכנסו לתוך מערכי השיעור והעשירו את השיטה שהמשיכה להתפתח. לגרהם הייתה תפיסה בימתית כוללת לפיה המוסיקה, התפאורה והתלבושות קשורים זה בזה ועבודתה המשותפת עם מלחינים אמריקאיים כגון אהרון קופלנד היוותה דחיפה משמעותית להתפתחות המוסיקה האמריקאית. כך גם עבודתה המשותפת עם האמן איסמו נוגוצ'י שעיצב רבות מן התפאורות שהיו חלק אינטגרלי מריקודיה. את מרבית התלבושות היא עיצבה בעצמה באופן שיתנו ביטוי לתפישת הגוף הנשי המחובר לרצפה ורב עצמה.
ב-1927 פתחה גרהם את מרכז מרתה גרהם למחול בן-זמננו, ב-1928 הקימה להקת מחול עצמאית משלה, שהורכבה מנשים רקדניות בלבד, וב-1929 הציגה את מופע הבכורה שלה. גרהם יצרה כוריאוגרפיות לריקודי סולו שבהם רקדה בעצמה ולריקודים קבוצתיים ללהקתה, בחלקם רקדה כרקדנית מובילה. רקדניות אחרות בלהקה היו, בין היתר, אנה סוקולוב, סופי מסלו, ג'יין דאדלי, ליליאן שפירו, דורותי ברד ואחרות. ב-1938 הצטרף אליהן הגבר הראשון בלהקה, אריק הוקינס, שהיה לבן זוגה, ושנה מאוחר יותר הצטרף גם מרס קנינגהם. מאז הייתה הלהקה מורכבת מנשים וגברים. ב-1952, בתמיכתה של הברונית בת-שבע דה רוטשילד, עברו בית הספר ולהקתה של גרהם למבנה חדש בניו-יורק, אליו הגיעו רקדנים מכל העולם ללמוד את שיטתה.
להקת מרתה גרהם סיירה באירופה ובצפון אמריקה. ב-1956 סיירה במזרח אסיה ובתמיכת רוטשילד הגיעה גם לישראל. גרהם שבה לבקר בארץ עם להקתה פעמיים נוספות (1958, 1963). ב-1963 נעתרה לבקשת רוטשילד לשמש יועצת אמנותית ללהקת בת-שבע, והתירה ללהקה, באופן חסר תקדים, לכלול ברפרטואר שלה שבעה מריקודיה: הורודיה, לתוך המבוך, דרך הלימוד, סרַבָּנד (קטע מתוך האחו האפל), שעשועי מלאכים, הגן אחוז המלחמה, נבכי הלב. רקדני הלהקה מהעשור הראשון היו רובם ככולם תלמידיה או תלמידי תלמידיה. ב-1974 יצרה במיוחד לבת-שבע את חלום, הריקוד היחיד שיצרה ללהקה. הלהקה המשיכה לרקוד את יצירותיה עד 1975.
קשריה של גרהם עם הלהקה עיצבו את העשור הראשון באופנים רבים. היה זה המוניטין של גרהם בסיוע המימון של רוטשילד שהביא לישראל את הכוריאוגרפים האמריקאים כדונלד מקייל, רוברט כהן, ג'רום רובינס, נורמן מוריס, גלן טטלי ואחרים. המנהלים האמנותיים הראשונים של הלהקה היו אמריקאים ביניהם ג'ין דאדלי ופול סנסרדו, חלקם קשורים לגרהם באופן ישיר וחלקם הגיעו על רקע המוניטין ההולך ומצטבר של הלהקה. טכניקת גרהם הפכה לטכניקה המובילה של הלהקה ובעקבותיה של כל שדה המחול הישראלי וגם טכניקות כוריאוגרפיות ונושאי היצירות של המחול הישראלי בשנות ה-60 וה-70, היו בסימן המודל הכוריאוגרפי של גרהם.
ב-1969 פרשה גרהם מריקוד אך המשיכה ללמד וליצור כוריאוגרפיות. היא יצרה מעל 180 כוריאוגרפיות עבור להקתה, שרקדה אך ורק את יצירותיה.
גרהם קיבלה פרסים ותארים רבים לאורך הקריירה, ובהם מלגת גוגנהיים לאמנויות (1932), מדליית החירות הנשיאותית (1976) ופרס מרכז קנדי (1979). נוסף לאלה קיבלה תואר דוקטור של כבוד מטעם אוניברסיטת הרווארד (1966) ומטעם אוניברסיטת ייל (1971) וכן תואר אבירת מסדר הכבוד הצרפתי (1984). ב-1998 העניק המגזין "טיים" לגרהם את התואר רקדנית המאה.
בשנת 1991 נפטרה גרהם בניו-יורק.