פרופסור מיכאל סלע (1924-2022)
ביוכימאי, פרופסור לאימונולוגיה ונשיאו השישי של מכון ויצמן למדע. מדען דגול ופורץ דרך. יליד פולין, עלה ארצה עם משפחתו ב-1941. למד כימיה באוניברסיטה העברית בירושלים ובאוניברסיטת ז'נבה וכששב ארצה הצטרף למכון ויצמן למדע וכיהן בתפקידים בכירים שונים במכון. מונה לראש המחלקה לאימונולוגיה ב-1968 וכיהן בתפקיד זה עד 1975, עת מונה לכהן כנשיא השישי של המכון, עד לשנת 1985. פרסם למעלה מ-700 מאמרים בתחומי האימונולוגיה, הביוכימיה והביולוגיה המולקולרית. זוכה פרס ישראל למדעי החיים לשנת 1959, פרס רוטשילד לכימיה לשנת 1968 ופרס וולף לשנת 1998. ב-2011 הוענק לו תואר מפקד בלגיון הכבוד הצרפתי.
פרופ' סלע כיהן בתפקידים מקצועיים וציבוריים רבים גם מחוץ למכון, ובהם: יושב ראש הקרן על שם עמוס דה-שליט 1987-1976, המדען הראשי של המרכז הרפואי טאפטס ניו-אינגלנד 1987-1986, נשיא המועצה המשותפת למכון וייצמן ולמכון פסטר בפריז 1995-1989, יועץ מקצועי לארגון הבריאות העולמי, לאונסק"ו ועוד.
פרופ' סלע היה שוחר תרבות מובהק, איש רנסנס, אוהב מוזיקה, תיאטרון, אמנות, ספרות והיסטוריה. הוא נמנה עם תומכיה הראשונים של להקת בת־שבע ויחד עם רעייתו שרה סלע הם קידמו ותמכו במוסדות תרבות רבים. מערכת היחסים המיוחדת של שרה ומיכאל עם להקת בת-שבע נודעה ברבים. הם לא החמיצו אף מופע ואהבו את כל הרקדניות והרקדנים אהבת אמת. דורות של רקדנים זכו לתמיכה הנדיבה של קרן מיכאל סלע לטיפוח כשרון צעיר בבת-שבע במסגרת פרויקט "סדנאות רקדני בת־שבע יוצרים".
מיכאל ראה באמנות, כמו במדע, ביטוי לרוח האנושית. כך כתב: "המשותף למדע ולאמנות הוא היכולת האנושית לדמיין. מתיחת גבול המחשבה, יצירתיות, מעוף, האמונה אפשרות לעשות את מה שלא נעשה, להבין את המציאות ולהשפיע עליה, לגלות ולהמציא".
