ב-1982, השנה השנייה שלי בבת־שבע, נולדה יוזמה חדשה של משה רומנו ורוברט כהן; לתת דחיפה חדשה לכוריאוגרפים צעירים חדשים ישראליים, ואם אפשר שיהיו רקדנים מתוך הלהקה. בלי לחשוב יותר מדי, ובהקשבה מטורפת לקול הפנימי שלי התגייסתי למשימה; הגשתי הצעה למנהלים האמנותיים של הלהקה. נזכרתי ברצון קדום שהיה לי, עוד מימי לימודיי כתלמידת תיכון, ליצור ריקוד שיהיה מבוסס על הספר בעל זבוב. קראתי ליצירה "הקץ לתום".
אחרי שקיבלתי מהם את האו-קיי, פניתי למוסיקאית המחוננת שוש רייזמן על מנת שתלחין לי את המוזיקה ויחד ישבתי איתה, הוגה את הריקוד בליבי ומעבירה לה הנחיות. במקביל התחלתי בחזרות אינטנסיביות ומרגשות עם הקולגות שלי, שהיו הרקדנים הצעירים של הלהקה דאז. ארבעה גברים גילמו את "העדר", שתי רקדניות שגילמו את המנהיג השלילי והמנהיג החיובי, ועוד רקדנית, נירה טרפון, שגילמה את חזרזיר. אני בחרתי לא לרקוד ולהתרכז במלאכת הכוריאוגרפיה. עלינו בערב חגיגי בו הוצגו על הבמה של אוהל שם היצירות החדשות. יום ההכרעה הגיע ובו הוחלט איזה מהעבודות יהיו ברפרטואר השוטף של הלהקה. "הקץ לתום" נבחרה להיות אחת מהן.
אחד הזיכרונות היותר מיוחדים שנחקקו בזיכרוני מאותה תקופה הייתה ההופעה הראשונה של הריקוד בתיאטרון ירושלים. אני זוכרת וויכוח סוער בין ההנהלה האמנותית של הלהקה והרקדנית שגילמה את ה"מנהיג השלילי". בעקבות הויכוח, הרקדנית עזבה את המקום ונשארתי ללא רקדנית ראשית. אפשר לדמיין את התחושות שהציפו אותי באותם רגעים והמצוקה הנוראית להחליט מה עושים.
דויד דביר, שהיה אז רקדן וגם מעורב בהחלטות הלהקה, עודד אותי להיכנס לנעליה של אותה רקדנית, והתגייסתי לכך באחת. נכנסנו לחזרות אינטנסיביות של כמה שעות בעזרתה של מנהלת החזרות דאז, סיקי קול.
אני זוכרת אותי עומדת על כיסא ואת דויד דביר גוזר עלי את התלבושת של הרקדנית שהייתה גדולה ממני בכמה מידות. האתגר כולו לא היה קל מאחר ויש הבדל עצום בין ליצור ריקוד לבין לבצע אותו – אבל לשמחתי התעשתי במהרה והצלחתי במשימה.
וכך המשכתי לרקוד את הריקוד, איתו הופענו בכל רחבי המדינה, וגם במופעים בחו"ל. בהמשך התאפשר לי ליצור ריקודים נוספים: "ספק חלום", "שכנים", "היום הראשון בשארית חיי", "השמיים האלה האדמה הזאת" שהיו כולם ברפרטואר השוטף של הלהקה.