אנשים

ולרי פאנוב (1938- )

רקדן, מורה וכוריאוגרף. יליד ויטֶבּסק, בלארוס (אז בברית המועצות). החל ללמוד בלט בגיל שש בווילנה. ב-1949, בגיל 11, התקבל לאקדמיה לבלט של לנינגרד, שם למד אצל אגריפינה וַגָנוֹבָה וסיים את לימודיו ב-1957.
בשנים 1964-1957 רקד בבלט מאלי בלנינגרד כסולן ראשון, בין היתר בריקודים בלדת האהבה מאת לוֹפּוּכוֹב (1959), דפניס וכלואה מאת דוויטשווילי (1960) ופטרושקה בעיבוד של בויארסקי (1961). ב-1964 פרש פאנוב מבלט מאלי והצטרף לבלט קירוב, שם רקד עד 1972 כסולן, בין היתר בריקודים ארץ הפלאות מאת יעקובסון (1967), המלט מאת סרגייב (1970) ובבריאת העולם של קסטקינה ושל וסיליוב (1971). בבלט קירוב פגש את הפרימה בלרינה גלינה רוגוזינה, לימים אשתו השנייה.
ב-1972 הגיש הזוג פאנוב בקשה לאישור עלייה לישראל. בקשה זו עוררה מאבק מתוקשר ברשויות ברית המועצות, שכלל סילוק מבלט קירוב, מאסר ואיסור על שיעורי מחול למשך כשנתיים. לחץ פוליטי וציבורי של רשויות ישראל ושל אמנים מערביים (בהם השחקן הבריטי לורנס אוליבייה) הוביל לקבלת אישור היציאה ולעלייתם של בני הזוג לישראל ב-1974. הופעת הבכורה שלהם בעולם המערבי התקיימה ב-1975 בערב עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית. בשנים 1977-1975 פעלו בני הזוג פאנוב כסולנים בלהקות בת-שבע ובת-דור ויצאו גם במשלחות ייצוגיות שהופיעו ברסיטלים במדינות שונות בעולם. 
בשנים 1983-1977 פעל ולרי פאנוב ככוריאוגרף אורח וכרקדן ראשי בבלט האופרה של ברלין, שם יצר כוריאוגרפיות ליצירות קלאסיות ובהן סינדרלה (1977), האידיוט (1979) ומלחמה ושלום (1980). נוסף על כך פעל בבלט סן-פרנסיסקו, בבלט האופרה העירונית של וינה, בבלט המלכותי השוודי ובבלט הלאומי הנורווגי. בשנים 1986-1984 היה מנהל אמנותי של הבלט המלכותי של פלנדריה.
בשנת 1993 ייסד פאנוב להקת בלט ובית ספר לבלט במסגרת המרכז לאמנויות של אשדוד. הלהקה הייתה הבסיס ללהקת בלט פאנוב, שאותה הקים ב-1998. מאז הוא פועל בלהקתו ובבית הספר מייסודו, מלמד ויוצר כוריאוגרפיות. בין היתר יצר את לה סילפיד (2002), כרמן (2006) ורומיאו ויוליה בירושלים (2012).